פוסט שלישי - sightseeing

בקרוב מאוד אתחיל להתקדם ולהצפין. בינתיים אני מסתובבת בעיר, חורשת את מרכזה בלי להגיע לפרבריה. הולכת בעיקר ברגל, שוטפת את העיניים בכל הירוק והכחול האלה. מדי פעם עוצרת לנוח על ספסל, בודקת בספר מה עוד אפשר לעשות בעיר הזאת. נסעתי במונורייל.

זו רכבת הנוסעת על מסילה אחת בגובה של מטרים אחדים מעל הקרקע. גם בדיסני וורלד בפלורידה יש רכבת כזו אבל שם היא מקיפה שטח קטן יותר. קונים אסימון ואפשר להישאר עליה ולעשות כמה סיבובים שרוצים כל עוד לא יורדים. אפשר גם לקנות חופשי יומי במחיר גבוה יותר. אני נשארתי עליה ועשיתי 4 סיבובים. ראיתי קהלים מתחלפים, בעיקר תיירים מכל מיני עמים, לא ישראלים. לצלם ממנה קצת קשה, גם בגלל המהירות וגם בגלל החלונות הלא מספיק שקופים. ירדתי בתחנת הנמל שהזכירה לי מאוד את הנמל בניו-יורק. איזור תיירותי עם סירות, חנויות ומסעדות וגם מקדונלדס.
אח"כ המשכתי לטייל בחלקים האחרים של העיר. נכנסתי לסוכנות טיולים להתעניין. גם בסוכנויות כאלה יש אינטרנט חינם. מוכרנית בשם ונסה הציגה לי את החבילות הרלבנטיות בסבלנות רבה. ניסתה למכור לי כל מיני חבילות אטרקטיביות טיולים באלפי דולרים.

הטיולים כללו הרבה אטרקציות שכוללות צלילות, לינה באוהלים, חשיפה רבה לשמש, חופים והרבה בגדי ים. יצאתי ממנה בלי להירשם לכלום ועם הרבה ספקות וסימני שאלה. מה אני הולכת לעשות פה עכשיו? אני מסתתרת מהשמש, אני לא מחפשת הזדמנויות ללבוש את הביקיני, אני לא חובבת צלילות ובכלל, אני כבר זקנה מדי בשביל הפעילויות(השטויות) האלה. מה עוד יש לעשות ביבשת הזו? נראה לי שמחר אני לוקחת רכבת ונוסעת צפונה.

בערב האחרון הלכתי להופעה של ברוזה בבית האופרה. כמקדם היסטריה עצבני הגעתי למקום יותר משעה לפני ההופעה.
ככה נראה האולם הריק:
וככה נראה דיויד ברוזה על הבמה יחד עם ליאור שהוא זמר אוסטרלי עם שורשים ישראליים, כפי שניתן להבין משמו... ברוזה מימין, בשחור.

סידני - פוסט שני

עברתי לאכסניה השניה, הצפופה והצעירה. במרתף יש טלויזיה, ספות, שולחנות ומטבח שאפשר להכין בו אוכל. יש גם מדפים ומקרר שאפשר לשמור בהם חפצים אישיים, צריך לשים תווית שמית. הרבה אנשים מתכנסים שם בערב, מכינים אוכל וצופים בטלויזיה. גם השותפות הגרמניות שלי, גם בחורים צעירים שנראים טוב. שבע בערב, אני לא רעבה. אני הכי לבד בעולם אבל זה זמני ויעבור. כרDע אני לבד. אני עייפה. אני נלחמת בעצמי לא לאכול שטויות. אני לא אוכלת ירקות ופירות.

החדר שאני הולכת לישון בו חשוך ומבולגן. יש בו עוד 5 בנות, ממקומות שונים בעולם. את הגרמניות כל מה שמעניין כרגע זה לתפוס צבע. הן הולכות לים כל יום ומתכוונות להישאר בעיר עד סוף השנה לפחות. סילבסטר בעוד חודש וחצי כמעט, חבל לפספס את זה. הן מכינות משהו שנראה כמו מוקפץ. מאוד שקועות בהכנה ולא מדברות. הבנים מכינים פשוט פסטה. לא משקיעים.

אני שואלת את עצמי שאלה פילוסופית - איפה מרגישה יותר לבד, כשאת לבד באמת או כשאת מוקפת אנשים זרים שלא מדברים איתך. לא רואים אותך. מדברים גרמנית. כל כך הרבה בלונדינים סביבי. בסוף נוצרה שיחה עם מישהי והלכתי איתה לסופר, קנינו פסטה ודברים לרוטב והתחלקנו בתשלום, בהכנה ובאכילה. שמה אֶמָה והיא אנגליה. התכניות שלה לא התאימו לשלי ולא נשארנו בקשר. אם אני לא טועה היא כבר היתה בצפון והיא עוד מעט חוזרת הביתה.

יום ראשון באוסטרליה! סידני

זה הסיור הראשון שלי בעיר, התמונות הראשונות שלקחתי. נחתתי בבוקר המאוחר בשדה"ת בסידני, לקחתי משם שאטל לעיר, עד האכסניה. למרות שהייתי אחרי יומיים לפחות בלי שינה, שמתי את הדברים בחדר ויצאתי לתור את העיר. שיכנו אותי בחדר קטן עם 3 מיטות קומותיים. המזרנים היו אפורים, הקירות אפרפרים, הארונות אפורים והשטיח אפור. עם כל העייפות שצברתי לא יכולתי פשוט ללכת לישון. משכתי ככה עד הערב.


הלכתי והלכתי, הגעתי לבית האופרה המפורסם דרך ההייד פארק, הגנים הבוטאניים והגלריה לאמנות. באופרה גיליתי שדיויד ברוזה מתעתד להופיע בעוד 4 ימים. חשבתי רגע וחצי והחלטתי להשקיע בו. בדקתי עם הקופאית את האופציה הכי זולה לעשות זאת והלכתי עליה. קצת רחוק מהבמה אבל לא נורא. בטח הסאונד בבית האופרה מצויין.

הכל היה יפה עד מאוד אבל הייתי עייפה וטרודה מכדי להיות נדהמת וליהנות לחלוטין מהיופי הזה. בלילה בחדר המזגן הקפיא אותי, בערב היה קר, הצטננתי קצת, בבוקר היה קשה לישון, היה רועש, היה אור יום, היה לי ג'ט לג, אבל התעקשתי וישנתי לא ברצף עד הצהריים.

ביום וחצי הראשונים לא כתבתי כלום, רק צילמתי. את מה שקרה לי אז אני משחזרת עכשיו מהזיכרון, שנה וחצי באיחור. היתה התאקלמות. לא הייתי מרוצה מהלבד והאפרוריות באסכניה. היא מאוד הזכירה לי את הפרק בזהו-זה על המלון בו היה רק חדר מספר 6. הייתי לבד בחדר, לא ראיתי כמעט אנשים, לא כיף. ככה זה נראה:

הזמנתי מראש מהארץ 2 לילות שם ולקראת סוף ה"תקופה", כלומר - אחרי הלילה הראשון, עשיתי סיבוב באיזור וחיפשתי אכסניה חברותית יותר. כדי לא לצאת משם עם ה-בקפק ולהתחיל לנדוד איתו או להתפשר על המקום הראשון. בדקתי 4 אכסניות, בחלקן ביקשתי לראות את החדרים ווידאתי שהם מאוישים. בסוף בחרתי את הצפופה ביותר, האכסניה הממוקמת ברחוב ג'ורג' 790. בין לבין, ניצלתי את האינטרנט החינמי שלהם לקריאת מיילים והתעדכנות בחדשות.

בשלב זה של הטיול חיפשתי שותפים לעלות איתם צפונה, לאו דווקא ישראלים. יש באכסניות לוחות מודעות כמו ב'מטייל' אבל לא מצאתי משהו רלבנטי. טיילתי בעיר, בהתאם למה שכתוב בלונלי פלנט. גלריות, מוזיאונים, ספריה, גנים.

בשישי בערב, יום אחרי הנחיתה, הוזמנתי לארוחת ערב אצל חברים של קרובת משפחה, צ'כים במקור, כ- 20 שנה באוסטרליה, אולי 30... הם נתנו לי הרבה טיפים מה לראות ולא רשמתי כלום, רק הקשבתי והשתדלתי לזכור. הם היו מאוד נחמדים ויש להם שני נכדים מתוקים אז היה ערב טוב.

אם כי לא השתמשתי באינטרנט שלהם... ולכן כשהוחזרתי באדיבותם לאכסניה יצאתי לחפש אינטרנט. מצאתי באיזור שעת אינטרנט ב- 2 דולר והתעדכנתי, שוב. בדרך לאכסניה פגשתי את הישראליות הראשונות, או אולי רק הראשונות שדיברתי איתן. הן שכרו אוטו ומתעונות לעשות את ה-D הפוך, לא מה שאני התכוונתי. הן הציעו לי להצטרף. לקחתי את הטלפון ואולי ניסיתי להתקשר פעם אחת, כנראה שלא. לא התרשמתי מהן ולמחרת כבר די התחלתי לגלגל בראשי את הרעיון שאתחיל לעלות לבד צפונה באוטובוס ונראה כבר בהמשך מה הלאה.

קניתי כרטיס אוטובוס של גרייהאונד איתו אפשר לטייל לכל אורך החוף המזרחי תוך 45 ימים. לא הייתי מודעת בהתחלה למגבלת הק"מ אבל הסתדרתי עם זה. המגבלה מאפשרת לעלות עד למעלה וזהו, אי אפשר לחזור עם זה.

זו התחלת הטיול.