ביום השני בביירון ביי, אחרי שכבר הייתי במגדלור, יצאתי לפאבים, ישבתי עם החבר'ה באכסניה וישבתי ליד הבריכה בדיוק כשהשמש התחבאה מאחורי העננים, הלכתי לבדוק מקרוב את חוף הים. לקחתי איתי צ'יפס, מצלמה ואת היומן ובחנתי את הסביבה. לאחר תצפית מרחוק על המשתזפים והמשתזפות הגעתי למסקנה שהבחורים שם לא עושים "מובים". אין דבר כזה להתחיל עם מישהי על החוף. בחוף תל-אביבי בפרט וישראלי בכלל כבר היו מתעלקים על כל אחת מהנופשות הבלונדיניות וכאן -כלום. נאדה. אדישות כללית.
ככה נראה החוף בביירון בי, נא להשוות לחוף תל אביבי:
השחפים לעומת זאת גילו עניין רב בצ'יפס שלי. בהתחלה הם בדקו מרחוק האם אני מכבדת ואחרי שראו שכן התקרבו בלי חשש. כשעשיתי הפסקה נהיו תוקפניים וניסו לחטוף לי מהידיים ולתקוף אותי בראשי. הפסקתי להיות נחמדה, נו מור צ'יפס ויאללה הלאה.
הגעתי אל הבית הירוק המהדהים הזה שבתמונה:
ואז קרה משהו! לפתע לא הייתי לבד. מישהו התחיל לדבר איתי. קוראים לו שיין והוא תושב המקום. כמו כל בחור ראוי גם בארץ הוא יודע לעשות מסאג'ים ממש מצויין ובמקרה הזה הוא אפילו מתפרנס מזה. יש לו עסק למסאג'ים שוודיים. מכיוון שאני כזו נחמדה הוא הציע לי מסאג' בחינם על החוף. לרוע המזל, בדיוק כשעמד להתחיל המסאג' הוא גילה ששמן העיסוי היקר שקנה נפל לו מכיס הבגד ים והוא אץ לדרכו לחפשו בחוף. אפילו לא הספקתי לצלם אותו. האוסטרלי הראשון שהתחיל איתי. הוא גם היה בלונדיני עם מראה של גולש.
יתרון קטן נוסף של ביירון ביי כעיירת נופש הוא הפריבילגיה שיש להסתובב ללא חולצה, לא רק בחוף הים. למרות שאוסטרליה נראית מרחוק כחוף ים אחד גדול ומגניב, בערים הגדולות אנשים לא מסתובבים בבגדי חוף. להלן דוגמא לאיש ללא חולצה.
(זה המקום לציין שגם בישראל אני לא "נערת חופים" נלהבת במיוחד).
לסיכום - מה עשיתי בבירון ביי? הרבה אינטרנט, יותר מהכל, יותר מכל מקום אחר. פעמיים ביום, בכל פעם שעה. פעמיים ביום עשיתי סיבוב ב- Woolworth's הסופר הענק היחיד שם. בודקת עשרות מוצרים, מתלבטת, שוקלת, בוחנת, משווה, תוהה, לוקחת, מחזירה. מנסה לחסוך בקלוריות ככל הניתן אבל חושקת בשטויות. אני הולכת לשם כי יש הרבה אנשים תמיד ויש בו המון אפשרויות. יש בו הכל. רק מתאם לשקע החשמל אני לא מוצאת. אני קונה חולצה קצרה ורודה חמודה.
אין פה קניון, יש רק חנויות עצמאיות קטנות. גם חנויות בגדים אבל הן נראות יקרות מדי ואני לא נכנסת אליהן. גם עיצוב הבגדים שלהם לא נראה לי מסקרן מספיק כדי להסתכן בעודף תשומת לב מצד המוכרות המשועממות.
מנסה לשמוע עברית ולא שומעת. לא פוגשת אנשים בכלל. חורת לחדר באכסניה ומוצאת את השותפות השוודיות שלי בלוסות כאילו הן במאנצ'יז, מורעבות אחרי יום שיזוף מתיש בים. (כן, מסתבר שהן לא גרמניות). נוטלה ישר מהצנצנים, ארטיקים, שוקולד, עוגיות - כל מה שחשקתי בו ויותר מזה. שעה אחרי תחילת הבליסה אחת השוודיות מציעה לי ארטיק שנותר ללא דורשת. אני מסרבת, הוא בטח כבר נמס וממש לא בא לי על זה.
רוצה לצאת לאכול ארוחת ערב עם איימי, השותפה האמריקאית. בינתיים אין שום רמז לחזרתה בקרוב. כשחזרה לבסוף היתהת שבעה והציעה לי שאריות פיש וצ'יפס שקנתה ולא סיימה כי שבעה. סירבתי. לשם עדיין לא הגעתי. לא שאריות ולא דג מטוגן.
מחר אני מפנה את החדר בעשר בבוקר ועולה על האוטובוס צפונה ב- 12. שעתיים שאעביר באינטרנט ובסופר, סביר להניח. רק שלוש שעות נביעה הפעם, לא צריך יותר מדי צידה לדרך.
נראה לי שהדבר שאני רוצה כל הזמן הוא מאפין. הוא נורא חו"לי בעיני. אין הרבה כאלה בישראלים ואם יש הם תעשייתיים בסופר, של פילסברי. הזכרון הראשון של ממאפין הוא מארה"ב בגיל 18. באוסטרליה עוד לא מימשתי את תאוותי, רק בדרך אליה, בסינגפור במהלך ההמתנה הארוכה לטיסה לסידני. אבל לא מאפין טרי ומשובח של מאפיה, בסה"כ כזה של קופי בין, מחומם לא במידה הנכונה, לא מוגש בכבוד הראוי לו. באוסטרליה יש הרבה מאפינז והם טעימים, גם אלה של הסופר. בביירון ביי יש מאפיה הפתוחה 24 שעות ביממה. שמרתי את ביקורי שם לרגע האחרון. יצאתי עם מאפין שוקולדי.
ביי ביי לביירון ביי עם המגדלור שלה!
ככה נראה החוף בביירון בי, נא להשוות לחוף תל אביבי:
השחפים לעומת זאת גילו עניין רב בצ'יפס שלי. בהתחלה הם בדקו מרחוק האם אני מכבדת ואחרי שראו שכן התקרבו בלי חשש. כשעשיתי הפסקה נהיו תוקפניים וניסו לחטוף לי מהידיים ולתקוף אותי בראשי. הפסקתי להיות נחמדה, נו מור צ'יפס ויאללה הלאה.
הגעתי אל הבית הירוק המהדהים הזה שבתמונה:
ואז קרה משהו! לפתע לא הייתי לבד. מישהו התחיל לדבר איתי. קוראים לו שיין והוא תושב המקום. כמו כל בחור ראוי גם בארץ הוא יודע לעשות מסאג'ים ממש מצויין ובמקרה הזה הוא אפילו מתפרנס מזה. יש לו עסק למסאג'ים שוודיים. מכיוון שאני כזו נחמדה הוא הציע לי מסאג' בחינם על החוף. לרוע המזל, בדיוק כשעמד להתחיל המסאג' הוא גילה ששמן העיסוי היקר שקנה נפל לו מכיס הבגד ים והוא אץ לדרכו לחפשו בחוף. אפילו לא הספקתי לצלם אותו. האוסטרלי הראשון שהתחיל איתי. הוא גם היה בלונדיני עם מראה של גולש.יתרון קטן נוסף של ביירון ביי כעיירת נופש הוא הפריבילגיה שיש להסתובב ללא חולצה, לא רק בחוף הים. למרות שאוסטרליה נראית מרחוק כחוף ים אחד גדול ומגניב, בערים הגדולות אנשים לא מסתובבים בבגדי חוף. להלן דוגמא לאיש ללא חולצה.
(זה המקום לציין שגם בישראל אני לא "נערת חופים" נלהבת במיוחד).לסיכום - מה עשיתי בבירון ביי? הרבה אינטרנט, יותר מהכל, יותר מכל מקום אחר. פעמיים ביום, בכל פעם שעה. פעמיים ביום עשיתי סיבוב ב- Woolworth's הסופר הענק היחיד שם. בודקת עשרות מוצרים, מתלבטת, שוקלת, בוחנת, משווה, תוהה, לוקחת, מחזירה. מנסה לחסוך בקלוריות ככל הניתן אבל חושקת בשטויות. אני הולכת לשם כי יש הרבה אנשים תמיד ויש בו המון אפשרויות. יש בו הכל. רק מתאם לשקע החשמל אני לא מוצאת. אני קונה חולצה קצרה ורודה חמודה.
אין פה קניון, יש רק חנויות עצמאיות קטנות. גם חנויות בגדים אבל הן נראות יקרות מדי ואני לא נכנסת אליהן. גם עיצוב הבגדים שלהם לא נראה לי מסקרן מספיק כדי להסתכן בעודף תשומת לב מצד המוכרות המשועממות.
מנסה לשמוע עברית ולא שומעת. לא פוגשת אנשים בכלל. חורת לחדר באכסניה ומוצאת את השותפות השוודיות שלי בלוסות כאילו הן במאנצ'יז, מורעבות אחרי יום שיזוף מתיש בים. (כן, מסתבר שהן לא גרמניות). נוטלה ישר מהצנצנים, ארטיקים, שוקולד, עוגיות - כל מה שחשקתי בו ויותר מזה. שעה אחרי תחילת הבליסה אחת השוודיות מציעה לי ארטיק שנותר ללא דורשת. אני מסרבת, הוא בטח כבר נמס וממש לא בא לי על זה.
רוצה לצאת לאכול ארוחת ערב עם איימי, השותפה האמריקאית. בינתיים אין שום רמז לחזרתה בקרוב. כשחזרה לבסוף היתהת שבעה והציעה לי שאריות פיש וצ'יפס שקנתה ולא סיימה כי שבעה. סירבתי. לשם עדיין לא הגעתי. לא שאריות ולא דג מטוגן.
מחר אני מפנה את החדר בעשר בבוקר ועולה על האוטובוס צפונה ב- 12. שעתיים שאעביר באינטרנט ובסופר, סביר להניח. רק שלוש שעות נביעה הפעם, לא צריך יותר מדי צידה לדרך.
נראה לי שהדבר שאני רוצה כל הזמן הוא מאפין. הוא נורא חו"לי בעיני. אין הרבה כאלה בישראלים ואם יש הם תעשייתיים בסופר, של פילסברי. הזכרון הראשון של ממאפין הוא מארה"ב בגיל 18. באוסטרליה עוד לא מימשתי את תאוותי, רק בדרך אליה, בסינגפור במהלך ההמתנה הארוכה לטיסה לסידני. אבל לא מאפין טרי ומשובח של מאפיה, בסה"כ כזה של קופי בין, מחומם לא במידה הנכונה, לא מוגש בכבוד הראוי לו. באוסטרליה יש הרבה מאפינז והם טעימים, גם אלה של הסופר. בביירון ביי יש מאפיה הפתוחה 24 שעות ביממה. שמרתי את ביקורי שם לרגע האחרון. יצאתי עם מאפין שוקולדי.
ביי ביי לביירון ביי עם המגדלור שלה!
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה