חנות בהרווי ביי ששמה כשם אחד מספריו של סטיבן קינג.עצים עירוניים במקיי בדרך לקניון:
עץ עם פז"מ שקיבל כבוד במקיי ליד הספריה. לספריה הזו לא נכנסתי בחיפוש אחר אינטרנט חינמי.
לרוע המזל דווקא בהרווי ביי סיימתי את אחרון הספרים שהבאתי איתי מהארץ ולא מצאתי שם חנות ספרים. קראתי הרבה כי לא היו יותר מדי אנשים לדבר איתם. הייתי צריכה לקחת איתי את שירה של עגנון. גם הייתי מתקדמת איתו לאט וגם הייתי יכולה להתחיל אותו שוב לאחר הקריאה הראשונה.
בבר-מסעדה של האכסניה ששמה Beaches היתה טלוויזיה והיתה הדבר הכי מעניין שם, בעיקר בערבים. שם התחלתי לצפות בפיוצ'רמה וסימפסונס. גם בחדר האוכל שכלל מטבח בו אפשר להכין ארוחות. היתה טלויזיה וספות וספרים שאפשר לשאול. פחות אנשים צפו שם בטלויזיה, הבר היה פופולרי יותר. על 4 פרוסות טוסט שנקרא לחם שום הם גבו 3.5 דולר. זה היה הפריט הזול
בבר-מסעדה של האכסניה ששמה Beaches היתה טלוויזיה והיתה הדבר הכי מעניין שם, בעיקר בערבים. שם התחלתי לצפות בפיוצ'רמה וסימפסונס. גם בחדר האוכל שכלל מטבח בו אפשר להכין ארוחות. היתה טלויזיה וספות וספרים שאפשר לשאול. פחות אנשים צפו שם בטלויזיה, הבר היה פופולרי יותר. על 4 פרוסות טוסט שנקרא לחם שום הם גבו 3.5 דולר. זה היה הפריט הזול
הכרתי שחקן צרפתי בן 26 שלא הצליח לראות בי אובייקט מיני (וגם מעשן), פורטוגלית מלאת חיים שחזרה מארבעה ימים בפרייז'ר איילנד שרופה ומאושרת וסטודנטית לפיזיותרפיה שוודית. את הראשון והשניה פגשתי בהמשך הטיול. עם השלישית ישבתי בבר בערב.
האינטרנט באכסניה עלה הרבה כסף יחסית למקומות אחרים. רק שתי עמדות והרבה מטיילים שרוצים לראות מה חדש. היה גם גשום כך שאופציית הטיול הרגלי לשריפת זמן וקלוריות נפסלה בלית ברירה. רק לקרוא מיילים, לא בלוגים, רשתות חברתיות, עדכונים שוליים ועניינים. מגבלת זמן של רבע שעה. כל העניין של אינטרנט לתיירים עוד לא נטמע חזק בהרווי ביי כך שלא היו יותר מדי אופציות זולות מחוץ לאכסניה.
הסכמתי לוותר על הסכום הנדרש לטובת גלישה קצרה. השתלם לי, קיבלתי הרבה מיילים מהארץ. (אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה). אחת מחברותיי שאלה אותי פתאום בסוף המייל - "את נהנית שם בכלל?"
היא לא יודעת עד כמה השאלה שלה פוגעת בול. אני לא נהנית. אני חווה, אני מתנסה. אני לא יודעת מה חסר בשביל שאיהנה. זה לא האוכל, זו לא החברה, זה משהו בי. אני מתוחה, אני לחוצה, אני לא יכולה שלא לחשוב מה הלאה. גם בטיול וגם בחיי. אני לא מתנתקת ולא בורחת. אני מנסה לחשוב מה יהיה איתי. במה אעבוד. לאן אברח.
מהרווי ביי נסעתי למקיי. עיר גדולה יחסית, 74 אלף תושבים. בחרתי בה בעיקר בשל ריבוי התושבים. אחרי הייבוש והשממה שהיו מנת חלקי בהרווי ביי, העדפתי מקום עם סיכוי לראות יותר אנשים. בערב שלאחר הטיול בפרייזר איילנד לקחו אותנו מטעם האכסניה לתחנת האוטובוס ושם חיכינו קצת לפחות לאוטובוס. לא הצלחתי להירשם לנסיעה הזו. הגעתי לתחנה בלי דעת האם אוכל לנסוע אבל העניין הסתדר בקלילות ועליתי על האוטובוס צפונה. בזמן הנסיעה עוד לא הייתי בטוחה האם כדאי לרדת במקיי או במקום אחר.
האינטרנט באכסניה עלה הרבה כסף יחסית למקומות אחרים. רק שתי עמדות והרבה מטיילים שרוצים לראות מה חדש. היה גם גשום כך שאופציית הטיול הרגלי לשריפת זמן וקלוריות נפסלה בלית ברירה. רק לקרוא מיילים, לא בלוגים, רשתות חברתיות, עדכונים שוליים ועניינים. מגבלת זמן של רבע שעה. כל העניין של אינטרנט לתיירים עוד לא נטמע חזק בהרווי ביי כך שלא היו יותר מדי אופציות זולות מחוץ לאכסניה.
הסכמתי לוותר על הסכום הנדרש לטובת גלישה קצרה. השתלם לי, קיבלתי הרבה מיילים מהארץ. (אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה). אחת מחברותיי שאלה אותי פתאום בסוף המייל - "את נהנית שם בכלל?"
היא לא יודעת עד כמה השאלה שלה פוגעת בול. אני לא נהנית. אני חווה, אני מתנסה. אני לא יודעת מה חסר בשביל שאיהנה. זה לא האוכל, זו לא החברה, זה משהו בי. אני מתוחה, אני לחוצה, אני לא יכולה שלא לחשוב מה הלאה. גם בטיול וגם בחיי. אני לא מתנתקת ולא בורחת. אני מנסה לחשוב מה יהיה איתי. במה אעבוד. לאן אברח.
מהרווי ביי נסעתי למקיי. עיר גדולה יחסית, 74 אלף תושבים. בחרתי בה בעיקר בשל ריבוי התושבים. אחרי הייבוש והשממה שהיו מנת חלקי בהרווי ביי, העדפתי מקום עם סיכוי לראות יותר אנשים. בערב שלאחר הטיול בפרייזר איילנד לקחו אותנו מטעם האכסניה לתחנת האוטובוס ושם חיכינו קצת לפחות לאוטובוס. לא הצלחתי להירשם לנסיעה הזו. הגעתי לתחנה בלי דעת האם אוכל לנסוע אבל העניין הסתדר בקלילות ועליתי על האוטובוס צפונה. בזמן הנסיעה עוד לא הייתי בטוחה האם כדאי לרדת במקיי או במקום אחר.
הגעתי לשם ביום האחרון של אוקטובר, האלווין דיי.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה