התמונות בפוסט זה לא קשורות למקום, הן מהחלק הדרומי של אוסטרליה. אבל שקיעה זה נייטרלי. חוץ מזה שיש מקומות שם יש את השקיעות הכי יפות בעולם, אבל שקיעה יפה בדרך כלל.
עברו כמה שעות, כבר אחר הצהריים. טבלתי בבריכה, התרחצתי, התרעננתי, פחות חם ויותר יפה. יש שני ישראלים שיושבים לא רחוק ממני. בחור ובחורה. לא נראה לי שהם זוג. אני לא מצליחה לשמוע את שיחתם. לא בא לי להצטרף אליהם. הבחורה לא מוצאת חן בעיני, למרות שיש לה ספר. באנגלית אפילו. היא קולנית ומעצבנת. אני בסדר עם הלבד שלי.
רוצה שיסגרו את הסופרמרקט כבר כדי שלא אתפתה לרכוש שם כלום. כבר ממש נעים והמוזיקה סבבה כמו גלגל"צ פעם, בימים הטובים שלה, רק בלי השירים העבריים וחבל. הייתי נותנת להם את הדיסק שלי אם היה סיכוי שמישהו יסכים/ירצה/יאהב.
יש לי זמן ושקט לחשוב על המשך המסלול שלי באוסטרליה. מה אני עושה אחרי מלבורן וטזמניה? פרת', אולרו, או חוזרת למלבורן, או הביתה.
שמתי לב שאנשים כמעט ולא שותים באוסטרליה דיאט קולה וקולה. מעניין למה אין להם דיאט ספרייט. טוב שמוכרים דיאט קולה עדיין.
ראיתי פה בקבלה ספרים. עברתי את קו באמצע של הספר. מעניין האם הספרים בחינם. קשה להאמין שיש פה משהו בחינם.
אחרי שעה וחצי נוספות בפאב כתבתי: לפי כמות הזמן שאני יושבת בפאב כבר הייתי צריכה להיות שתויה לחלוטין. לו הייתי שותה משהו מלבד מים ועכשיו דיאט קולה במחיר הצנוע של שני דולר ועשרה סנט. ממש בקטנה.
במפתיע אני לא רעבה למרות שהגיע הערב. אולי בגלל החום. אולי בגלל שקראתי את התפריט שלהם. אין משהו שעולה פחות מעשרה דולר. אחכה לבוקר, אולי יהיה משהו ריאלי יותר עד אז. בערב כבר אהיה בקיירנס ויהיו יותר אופציות. אם אסתום את הפה עד הערב יהיה ממש נחמד.
מבחינת לשתוק - אין בעיה, מבחינת לאכול, עכשיו רק שבע והערב כה ארוך! אפילו אם אלך לישון מוקדם, זה יהיה רק אחרי שמונה. מחר אתעורר מוקדם מדי, זה ברור. החדר קטן וחשוך אפילו כשהאור דולק - בערב. קשה להמשיך לקרוא את הספר כשמחשיך, לפחות מחשיך פה מאוחר יחסית, בשמונה בערך.
אני שותה את הקולה זירו הזה. כתוב על הבקבוק - Real Taste וזה מאוד אירוני בעיני כי הטעם של זה כל כך מגעיל ולא טבעי. חבל שיש בזה קפאין כי זה גם ממילא לא טעים. נראה לי שדיאט נטול קפאין תמיד יזכיר לי את המשרד. מקווה שלא. כמה ימים כבר לא שתיתי קפה... אני כבר לא מפנטזת על אייס ארומה, אין טעם, יש עוד חודש לפחות.
הקרואסונים שלהם פה תמיד נראים כל כך עלובים. המאפינ'ס במקום הספציפי הזה עולים 3.5 דולר. לא יכולה שלא לחשוב מה היה קורה אם הייתי מוותרת על המאפין של אתמול אחה"צ מוולוורת'ס. לפחות אני בטוחה עכשיו שלא ארצה לדגום שוב מאפין שלהם. אחריו היה לי טעם בפה כאילו אכלתי שקית פלסטיק. נחמד לי לא להיות רעבה עכשיו.
אף אחד פה לא שותה יין, רק בירה. יש להם ביפר שמצפצף כשהמנה מוכנה. נחמד פה. קצת משעמם, אבל בצורה מרגיעה.
אפשר להמשיך לקרוא עם התאורה הקלושה. אין משהו יותר טוב לעשות. אני כבר לא מבואסת, רגועה כאילו לקחתי משהו. לא לקחתי. שמישהו ישתה פה יין אולי? טוב, אני לא צריכה לשתות ערב אחרי ערב. ערב כן וערב לא. היום לא.
למחרת בבוקר:
אתמול נכנסתי למיטה בשמונה וקצת. הלכתי לישון בתשע, בלי כיבוי אורות אבל לא הפריע לי. נרדמתי עם עמיר לב, די מהר. חלמתי חלומות על המשפחה. אחד על סבא וסבתא, חלום מטריד שהתקשר גם למחשבה שחשבתי על הגרמנים במיוחד ושאר העמים בכלל. אף אחד לא לומד על השואה, זה לא מעניין אף אחד והנושא הזה יישכח.
גם אנחנו נשכח את הסיפור של סבא וסבתא. גם ככה אנחנו לא יודעים מספיק כי הם לא סיפרו לנו אבל גם מה שאמא ואחיה יודעים יישכח ויעלם. צריך להעלות על הכתב את הזכרונות שלהם ולשמור. אסור לנו לשכוח את מה שקרה.
בחלום השני אני עם המשפחה במקום שהיה בו פעם אחד הקניונים של עיר הולדתי. הקניון כבר לא שם, נשאר רק השלט. אני אומרת להוריי - זהו, אין לכם יותר בתי קולנוע בעיר! את בתי הקולנוע בקניון השני סגרו כמה חודשים לפני כן מחוסר רווחיות.
אנחנו עומדים שם ופתאום מגיע איש במכונית אמריקאית ישנה וארוכה ונכנס בכוונה בעמוד חשמל. הוא לוחץ על דוושת הגז ומועך את קדמת המכונית לאט וביסודיות. נכנס לתוך העמוד. כשהוא מסיים, הוא הולך, המנוע נשאר דולק, האוטו חם והאחיינית שלי רצה לשם. אנחנו לא מספיקים לעצור אותה. היא נוגעת באוטו וחוזרת אלינו מלוכלכת אבל ללא כוויות וגם לא בוכיה. הכל בסדר ואבא שלי מסביר לה כמה שזה מסוכן.
זהו, רק עוד 4 שעות נותרו לי כאן. לא חושבת שאסיים את הספר תוך 4 שעות אבל בהחלט אתקדם.
עברו כמה שעות, כבר אחר הצהריים. טבלתי בבריכה, התרחצתי, התרעננתי, פחות חם ויותר יפה. יש שני ישראלים שיושבים לא רחוק ממני. בחור ובחורה. לא נראה לי שהם זוג. אני לא מצליחה לשמוע את שיחתם. לא בא לי להצטרף אליהם. הבחורה לא מוצאת חן בעיני, למרות שיש לה ספר. באנגלית אפילו. היא קולנית ומעצבנת. אני בסדר עם הלבד שלי.
רוצה שיסגרו את הסופרמרקט כבר כדי שלא אתפתה לרכוש שם כלום. כבר ממש נעים והמוזיקה סבבה כמו גלגל"צ פעם, בימים הטובים שלה, רק בלי השירים העבריים וחבל. הייתי נותנת להם את הדיסק שלי אם היה סיכוי שמישהו יסכים/ירצה/יאהב.
יש לי זמן ושקט לחשוב על המשך המסלול שלי באוסטרליה. מה אני עושה אחרי מלבורן וטזמניה? פרת', אולרו, או חוזרת למלבורן, או הביתה.
שמתי לב שאנשים כמעט ולא שותים באוסטרליה דיאט קולה וקולה. מעניין למה אין להם דיאט ספרייט. טוב שמוכרים דיאט קולה עדיין.
ראיתי פה בקבלה ספרים. עברתי את קו באמצע של הספר. מעניין האם הספרים בחינם. קשה להאמין שיש פה משהו בחינם.
אחרי שעה וחצי נוספות בפאב כתבתי: לפי כמות הזמן שאני יושבת בפאב כבר הייתי צריכה להיות שתויה לחלוטין. לו הייתי שותה משהו מלבד מים ועכשיו דיאט קולה במחיר הצנוע של שני דולר ועשרה סנט. ממש בקטנה.
במפתיע אני לא רעבה למרות שהגיע הערב. אולי בגלל החום. אולי בגלל שקראתי את התפריט שלהם. אין משהו שעולה פחות מעשרה דולר. אחכה לבוקר, אולי יהיה משהו ריאלי יותר עד אז. בערב כבר אהיה בקיירנס ויהיו יותר אופציות. אם אסתום את הפה עד הערב יהיה ממש נחמד.
מבחינת לשתוק - אין בעיה, מבחינת לאכול, עכשיו רק שבע והערב כה ארוך! אפילו אם אלך לישון מוקדם, זה יהיה רק אחרי שמונה. מחר אתעורר מוקדם מדי, זה ברור. החדר קטן וחשוך אפילו כשהאור דולק - בערב. קשה להמשיך לקרוא את הספר כשמחשיך, לפחות מחשיך פה מאוחר יחסית, בשמונה בערך.
אני שותה את הקולה זירו הזה. כתוב על הבקבוק - Real Taste וזה מאוד אירוני בעיני כי הטעם של זה כל כך מגעיל ולא טבעי. חבל שיש בזה קפאין כי זה גם ממילא לא טעים. נראה לי שדיאט נטול קפאין תמיד יזכיר לי את המשרד. מקווה שלא. כמה ימים כבר לא שתיתי קפה... אני כבר לא מפנטזת על אייס ארומה, אין טעם, יש עוד חודש לפחות.
הקרואסונים שלהם פה תמיד נראים כל כך עלובים. המאפינ'ס במקום הספציפי הזה עולים 3.5 דולר. לא יכולה שלא לחשוב מה היה קורה אם הייתי מוותרת על המאפין של אתמול אחה"צ מוולוורת'ס. לפחות אני בטוחה עכשיו שלא ארצה לדגום שוב מאפין שלהם. אחריו היה לי טעם בפה כאילו אכלתי שקית פלסטיק. נחמד לי לא להיות רעבה עכשיו.
אף אחד פה לא שותה יין, רק בירה. יש להם ביפר שמצפצף כשהמנה מוכנה. נחמד פה. קצת משעמם, אבל בצורה מרגיעה.
אפשר להמשיך לקרוא עם התאורה הקלושה. אין משהו יותר טוב לעשות. אני כבר לא מבואסת, רגועה כאילו לקחתי משהו. לא לקחתי. שמישהו ישתה פה יין אולי? טוב, אני לא צריכה לשתות ערב אחרי ערב. ערב כן וערב לא. היום לא.
למחרת בבוקר:
אתמול נכנסתי למיטה בשמונה וקצת. הלכתי לישון בתשע, בלי כיבוי אורות אבל לא הפריע לי. נרדמתי עם עמיר לב, די מהר. חלמתי חלומות על המשפחה. אחד על סבא וסבתא, חלום מטריד שהתקשר גם למחשבה שחשבתי על הגרמנים במיוחד ושאר העמים בכלל. אף אחד לא לומד על השואה, זה לא מעניין אף אחד והנושא הזה יישכח.
גם אנחנו נשכח את הסיפור של סבא וסבתא. גם ככה אנחנו לא יודעים מספיק כי הם לא סיפרו לנו אבל גם מה שאמא ואחיה יודעים יישכח ויעלם. צריך להעלות על הכתב את הזכרונות שלהם ולשמור. אסור לנו לשכוח את מה שקרה.
בחלום השני אני עם המשפחה במקום שהיה בו פעם אחד הקניונים של עיר הולדתי. הקניון כבר לא שם, נשאר רק השלט. אני אומרת להוריי - זהו, אין לכם יותר בתי קולנוע בעיר! את בתי הקולנוע בקניון השני סגרו כמה חודשים לפני כן מחוסר רווחיות.
אנחנו עומדים שם ופתאום מגיע איש במכונית אמריקאית ישנה וארוכה ונכנס בכוונה בעמוד חשמל. הוא לוחץ על דוושת הגז ומועך את קדמת המכונית לאט וביסודיות. נכנס לתוך העמוד. כשהוא מסיים, הוא הולך, המנוע נשאר דולק, האוטו חם והאחיינית שלי רצה לשם. אנחנו לא מספיקים לעצור אותה. היא נוגעת באוטו וחוזרת אלינו מלוכלכת אבל ללא כוויות וגם לא בוכיה. הכל בסדר ואבא שלי מסביר לה כמה שזה מסוכן.
זהו, רק עוד 4 שעות נותרו לי כאן. לא חושבת שאסיים את הספר תוך 4 שעות אבל בהחלט אתקדם.
רשומות
