עברתי לאכסניה השניה, הצפופה והצעירה. במרתף יש טלויזיה, ספות, שולחנות ומטבח שאפשר להכין בו אוכל. יש גם מדפים ומקרר שאפשר לשמור בהם חפצים אישיים, צריך לשים תווית שמית. הרבה אנשים מתכנסים שם בערב, מכינים אוכל וצופים בטלויזיה. גם השותפות הגרמניות שלי, גם בחורים צעירים שנראים טוב. שבע בערב, אני לא רעבה. אני הכי לבד בעולם אבל זה זמני ויעבור. כרDע אני לבד. אני עייפה. אני נלחמת בעצמי לא לאכול שטויות. אני לא אוכלת ירקות ופירות.
החדר שאני הולכת לישון בו חשוך ומבולגן. יש בו עוד 5 בנות, ממקומות שונים בעולם. את הגרמניות כל מה שמעניין כרגע זה לתפוס צבע. הן הולכות לים כל יום ומתכוונות להישאר בעיר עד סוף השנה לפחות. סילבסטר בעוד חודש וחצי כמעט, חבל לפספס את זה. הן מכינות משהו שנראה כמו מוקפץ. מאוד שקועות בהכנה ולא מדברות. הבנים מכינים פשוט פסטה. לא משקיעים.
אני שואלת את עצמי שאלה פילוסופית - איפה מרגישה יותר לבד, כשאת לבד באמת או כשאת מוקפת אנשים זרים שלא מדברים איתך. לא רואים אותך. מדברים גרמנית. כל כך הרבה בלונדינים סביבי. בסוף נוצרה שיחה עם מישהי והלכתי איתה לסופר, קנינו פסטה ודברים לרוטב והתחלקנו בתשלום, בהכנה ובאכילה. שמה אֶמָה והיא אנגליה. התכניות שלה לא התאימו לשלי ולא נשארנו בקשר. אם אני לא טועה היא כבר היתה בצפון והיא עוד מעט חוזרת הביתה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה