אלוהים, המקום הזה! מה לעזאזל חשבתי כשבחרתי בו? 74 אלף תושבים ואולי אפילו 100 אלף אבל חור!. מרגיש כמו עיירה או מושב. טוב, אני קצת מגזימה. יש יותר מקו אוטובוס אחד ויש גם קניון ובו שני סופרמרקטים! נחתתי בבוקר אחרי נסיעה שארכה כל הלילה. יחד איתי ירדו שני מלוכסנים שלא תיקשרו ושלושה חבר'ה - בחור אמריקאי מברוקלין ושתי צעירות אנגליות מאסקס. נסעתי איתם לאכסניה שהזמינו בה מקום מראש בהנחה שלא תהיה בעיה להשתכן שם בלי להזמין.
במקרה גם האכסניה הזו משתייכת לאיגוד אכסניות הנוער העולמי וזכיתי בהנחה קלה. 21 דולר ללילה. בערים הגדולות המחיר היה 27-30 ללילה, בחדרים רבי משתתפים. במקיי שיבצו את כולנו לאותו חדר. לראשונה באוסטרליה ישנתי עם זכרים באותו חדר. המקלחות נפרדות. שתי מקלחות משמשות את כל הבנות. נקי זה לא יכול להיות אבל חייבים להתקלח. יש שני חדרים גדולים ובכל חדר המון מיטות קומותיים, מזכיר קצת חדר ילדים בקיבוץ.
ברגע שהגעתי רציתי לעזוב. נראה מת לחלוטין שם. האכסניה נוהלה על ידי זוג נשוי עם אווירה ביתית לא רשמית, נחמדים. המקלחת די רחוקה מהחדר ויש בריכה בגודל ג'קוזי אבל לא היתה שמש מתאימה להשתכשכות. למרות שרציתי לעזוב החלטתי לתת צ'אנס ולהישאר 24 שעות. מחר אמשיך להתקדם. בינתיים אירגע ואראה מה יש במקום המוזר הזה.
הצטרפתי אל המערביים המנומסים. הבחור עשה מהלך על אחת מהן והיה נחמד גם אל חברתה כדי לא לאבד נקודות סתם. אני הייתי מיותרת לחלוטין ואחרי איזה שעה איתם הבנתי את זה וכבר לא בא לי להמשיך להסתובב איתם. הלכנו לקניון ויצאנו אחרי רגע. הלכנו לחפש אינטרנט ומצאנו אותו במוסך לאופניים. סוף סוף הקדשתי יותר מרבע שעה לתקשורת עם ישראל אחרי כמה ימים נטולי חמצן. זה לא היה זול. 2 דולר לרבע שעה. אפילו בהרווי ביי היה זול יותר, דולר אחד לרבע שעה.
אבל הייתי צריכה את המנה שלי וגם קיבלתי בשורות לא נעימות מהארץ. אחותי כתבה לי במייל שנשמעתי לכולם עצובה בשבת ועניתי לה שאני לא נהנית ולא סובלת. אני לא יודעת מה יגרום לי הנאה פה. הספקתי למצות את עניין האינטרנט ברבע שעה שכללה צ'ט עם בנדודי וקריאת מיילים. יצאתי מהמוסך החוצה לבד. עזבתי את החבר'ה בנקודה הזו והלכתי לי לענייני.
חצי דקה אחרי שיצאתי מהמוסך נתקלתי בבחור. לא נתקלתי בו פיזית אבל כמעט. הוא התלהב ממני קשות. קלייטון בן 23 הכיר לי את עיר מגוריו המשעממת. יש לו אופנוע צהוב וקסדה אחת ואסור לו להרכיב. הלכנו למוזיאון המקומי שהתברר כקטן ולא מעניין, עברנו ליד הספריה ולא נכנסנו. ישבנו ליד העץ מהפוסט הקודם, צילמתי אותו ליד מזרקה, הוא הראה לי את הפינה הסודית שלו בעיר שמגדלים בה כל מיני צמחים והרכיב אותי על האופנוע לאורך הנהר בזהירות וללא קסדה.
הוא סיפר לי על עובדת קיומם של מלונות שמשכירים חדרים לפי שעה, למרות שהוא לא גר עם ההורים אבל לא הלכתי איתו. הוא לא בא ביום טוב.
חרי כמה שעות חביבות עם קלייטון הסתובבתי לבדי בקניון, קניתי תיק גב חדש כי ההוא שהבאתי מהארץ התפרק לחלוטין. תיק גדול בצבעי לבן-ורוד-סגול עם עיטורים של פרחים. קניתי קצת אוכל בסופרמרקט. קניתי ספר באנגלית. ספרות נשית. יהיה לי מה לקרוא בערב כשהחבר'ה ילכו לחגוג את האלווין.
המשפחה שלי מתחילה לטפטף את רעיון השיבה המוקדמת. זה לא יקרה לפני שאהיה חודש באוסטרליה. אני לא חייבת להיות חודשיים אם אני לא נהנית וסתם משמינה מג'אנק. אני רוצה להגיע למקום שיש בו אינטרנט חינם ולהיות בו שעות.
אני מרגישה מנותקת.
הזמנתי אוטובוס לבוקר הבא לאיירלי ביץ', מרחק שעתיים נסיעה. עיירת נופש קטנה ויפה.
חזרתי לאכסניה לפנות ערב. טלוויזיה, ספר, יומן. לא אינטרנט. בשמונה בערך הצטרף אליי דן. הוא התיישב לידי והתחיל לדבר איתי אז שיתפתי איתו פעולה. הוא מבוגר ממני ביותר מעשור לדעתי ואני לא שואלת בן כמה הוא.
שוחחנו על הא ודא, העניינים הרגילים והוא הציע לי ללכת איתו לאכול ארוחת בוקר למחרת. הסכמתי והוא קרא לזה דייט. מעולם לא היה לי דייט בארוחת בוקר אבל תמיד יש פעם ראשונה.
הלכנו לאיזה דיינר נחמד החביב עליו מיוחד. כמו בסרטים האמריקאים רק הרבה יותר קטן. קראתי בספר של לונלי פלנט שבדייטים האוסטרלים הבחורות משלמות על עצמן וכך היה. זה היה עדיין מוזר למדי וגם העניין של לשלם בעת ההזמנה ולא בסופה. 7.8 דולר עלתה החביתה יחד עם שתי פרוסות לחם. זו היתה הארוחה היקרה ביותר שאכלתי עד אז באוסטרליה. החביתה הראשונה שאכלתי שם.
אכלנו והוא גם שתה קפה וגם משקה וניל. אני הרגשתי בנוח לסיים את החביתה וגם הייתי מספיק רעבה. הוא לא הצליח לסיים את החביתה ואמר שהוא לא אכלן גדול!!! חצוף מצידו אבל נותרתי מנומסת ושקטה. הוא הציע לי לנסוע איתו לאיירלי ביץ' במקום באוטובוס והסכמתי. עברנו בסוכנות הנסיעות וביטלתי את הזמנתי לאוטובוס.
חזרנו לאכסניה ויצאנו לדרך. יש לו ואן מבולגן. הוא יכול לישון שם, הוא בעצם די גר שם, יחד עם האופניים המאוד יקרות שלו ועוד מיליון חפצים. בדרך כלל הוא מעדיף לישון באכסניות ולא בוואן. ככה פוגשים אנשים חדשים וגם יותר נוח. העדפתי לא להסתכל מה הולך בחלק האחורי של הוואן. בדרך הוא סיפר לי על הפרוייקטים שלו בעבודה ועל המשכורת שלו, התרשמתי שאני לא צריכה להציע להשתתף בדלק ולא הצעתי.
אני תרמילאית ענייה וטרמפיסטית. הוא הציע לי לנסוע איתו, לא הזמנתי את עצמי. הייתי יכולה לנסוע באוטובוס בחינם. לאור הדייט השיוויוני של הבוקר, חששתי שיסכים שאשתתף אז לא שאלתי והוא לא ביקש. ניסיתי להשמיע לו את דיסק השירים העבריים שהבאתי איתי אבל לא הלך.
הגענו לאיירלי ביץ' והוא נרשם לאותה אכסניה שאני נרשמתי. הוא בחדר עם בנים, אני בחדר עם בנות. התמקמנו בחדרינו ויצאנו לחפש שיט שנירקול למחר. איירלי ביץ' זה המקום הראשון באוסטרליה שאני פשוט אוהבת.
זוהי קיירנס אם כן. בהמשך ישיר ללגונה שאהבתי באיירלי ביץ', גם פה יש משהו דומה. בריכה ציבורית פתוחה לקהל, ליד הים. בים לא מומלץ לרחוץ. יש שלטים שמזהירים מפני קרוקודילים, כלומר תנינים. אבל הרבה יותר כיף לומר קרוקודיל, במיוחד באוסטרליה, מולדתו של קרוקודיל דנדי. תמיד יש תיירים טיפשים, האוסטרלים אומרים שבעיקר גרמנים, שחושבים שיספיקו לברוח לפני שהתנין יתפוס אותם ויאכל אותם. הם טועים. התנין רק נראה עייף ומנומנם אבל ברגע שנכנסת לרדיוס שלו, חבל לך על הזמן.
לבריכה הזו לא נכנסתי, האכסניות שישנתי בהן היו רחוקות מדי. גם לא טרחתי ללבוש בגד ים ולקרוא ספר על הדשא כמו כולם. לא נראה לי אטרקטיבי מספיק. ליד הבריכה הזו יש טיילת שכוללת דשא ומסלול הליכה. על הדשא יש שולחנות המיועדים לברביקיו. בסוף מסלול ההליכה יש משטחי החלקה לבעלי גלגלים. אפשר לשבת שם שעות ולבהות/להתפעל/לחכות שמישהו יפול.
פה ביליתי כמה שעות של אינטרנט בחינם. קוראים למקום הזה פיטר פן והוא נמצא במרכז העיר. יש אכסניות שהלינה בהן מקנה צמיד צהוב כמו ההוא של לאנס ארמסטרונג. מסירת הצמיד במקום נותנת לך חצי שעה או שעה באינטרנט. האכסניה שלי לא נתנה צמיד כזה אבל הסתדרתי. רורי נתן לי.
רשומות
